הבנק היהודי הראשון בא"י והבנייה החופשית
ליאון זלדיס
השם ואלרו (VALERO) אינו מוכר לרוב האנשים בארץ, אבל משפחת ואלרו היא שייסדה את הבנק הראשון ביישוב היהודי בארץ. הבנק החל לפעול ב-1848 והמשיך להתקיים בניהולם של צאצאי משפחת ואלרו עד 1915, כאשר מלחמת העולם הראשונה (בה האימפריה העות'מאנית השתתפה ליד גרמניה) אילצה את סגירת הבנק.
מה שידוע אפילו לפחות אנשים, זאת העובדה שבעלי הבנק ומספר פקידים בו היו בונים חופשיים. זה הנושא של הרצאתי.
אין ספק כי מקור המשפחה ואלרו נמצא בספרד, כנראה באיזור זראגוזה, בצפון המדינה. בזמן הגירוש (1492) עברו בני המשפחה לאיטליה, צפון אפריקה ותסלוניקה שהייתה חלק מהאימפריה העות'מאנית. לפי המסורת המשפחתית, בתחילת המאה ה-19 הגיע יעקב ואלרו לירושלים ופתח מאפייה בעיר הקודש. עסקיו הצליחו במידה כזאת שבשנות ה40 של אותה מאה פתח יעקב את הבנק הראשון ביישוב היהודי.
הבה נעשה הפסקה קצרה כדי לתת מבט מהיר על מצב היישוב היהודי בירושלים באותה תקופה, מה שידוע כ-"היישוב הישן".
"בסיס קיומו של "הישוב הישן" היו כספי ה"חלוקה" [חלוקת הכספים שנתרמו ע"י הקהילות היהודיות באירופה בין יהודי א"י]. קיומו של ישוב יהודי בארץ סימן את הקשר בין העם היהודי לבין ארץ ישראל, והיהודים היושבים בארץ נחשבו לשומרי הגחלת, שבזכותם נשמרת ארץ האבות. הישיבה בארץ נתפסה כמצווה שעתידה להחיש את הגאולה. לשם כך עסקו המתיישבים בלימוד התורה והתפללו במקומות הקדושים. גם אם רכשו מקצוע, לא הזניחו לרגע את עבודת הקודש - התכלית העליונה שלשמה עלו לארץ. יהודי התפוצות אפשרו בתרומותיהם את הקיום של אותם מקיימי מצוות שישבו בא"י ונתפסו כממלאי שליחות קדושה". [1]
באמצע שנות החמישים של המאה ה- 19, 85%-90% מיהודי ארץ ישראל התקיימו מכספי ה"חלוקה".
מרבית התושבים עסקו בעיקר בלימוד תורה, היו עניים מאד ועיקר הכנסותיהם, כפי שהסברתי, היו כספי ה"חלוקה", שחולקו להם ע"י נציגים נאמנים של התורמים. היהודים שמרו על יחסים טובים עם השלטון העות'מאני. היחסים הטובים הללו והידע בשפות זרות של המשכילים ביניהם סייעו להם בקבלת מינויים בצוותים של הקונסוליות הזרות, שנהנו מסטאטוס מכובד מאד כיוון שלא היו תחת מרותו של החוק העות'מאני. הקונסולים בירושלים שימשו כשגרירים מטעם ארצותיהם בקשרים עם השלטונות המקומיים.
יוסף משה (מויסה) ואלרו
חיים אהרון ואלרו היה ממייסרי הבנק המשפחתי. היו לו חמישה בנים ושתי בנות; שלושה מהבנים היו בונים חופשים ועליהם נמקד את ענייננו. יוסף משה ואלרו נולד בירושלים ב- 14.11.1884 הוא למד בחדר ואחר-כך בבית ספר של ה- Alliance בירושלים, המוסד החינוכי היחיד שלימד מקצועות חילוניים כגון היסטוריה, שפות ומתמטיקה. משם נשלח ללמוד בסמינר "ישראליט" בפריס וכשחזר לארץ החל לעבוד בבנק המשפחתי. בין השנים 1906-1907 הוא עבד בסניף הירושלמי של ה -"אימפריאל עות'מאן בנק", מה שהתקבל בברכה על-ידי אביו, כרכישת נסיון לקראת כניסתו להנהלת בנק ואלרו. באותה תקופה יוסף משה החליט להצטרף למסדרנו. הוא קודש בלשכה ברקאי בתאריך 23.3.1907, וכפי שהיה נהוג באותם ימים, הועבר לדרגה השנייה והועלה לשלישית אחרי פרק זמן קצר, ב-4.6.07.
בניגוד לציפיות אביו, שייכנס לניהול הבנק, ליוסף משה הייתה תכנית אחרת. בשנת 1912 הוא למד משפטים בלוסאן שבשוויץ, וזכה לתואר דוקטור. שם הוא גם פגש את ליאה בתיה שייקוביץ מפינסק, שלמדה רפואה. הם התחתנו בפינסק ב-1913 וכאשר חזרו לארץ, אולי מתוך רצון להבליט את עצמאותם, עברו לגור בקהיר, שם התכוונו לעבוד הוא כעורך דין והיא כרופאה. באותה תקופה חידש יוסף משה את פעילותו בבנייה החופשית, אבל עזב את הלשכה ביפו והצטרף ללשכה חדשה בירושלים, לשכת מוריה (השנייה באותו שם) שנוסדה ע"י המזרח הגדול של צרפת ב-29.4.1913.
פרוץ מלחמת העולם הראשונה שיבש את תכניותיהם והם נאלצו לחזור לארץ. בהמשך גם גורשו לדמשק ע"י השלטון התורכי. עקב המצב המלחמתי, נסגר בנק ואלרו ומאז לא חודשה פעילותו.
בסיום "המלחמה הגדולה" התפרקה האימפריה העות'מאנית. בריטניה וצרפת חילקו ביניהן את האיזורים שכבשו במזרח התיכון. הבריטים קיבלו מנדט מחבר הלאומים (24.7.1922) לשלוט על ארץ הקודש עד שיקום בה בית לאומי לעם היהודי. ליוסף משה ואלרו היו קשרים טובים עם השלטון הבריטי והוא מונה לשופט בבית המשפט המחוזי בירושלים.
יוסף משה ואלרו היה פעיל מאוד במסדר הבונים החופשים, והוכחה לכך היא העובדה שהוכתר בדרגה ה°33 והיה אחד ממייסדיה של המועצה העליונה של הנוסח הסקוטי הקדמון והמקובל "לפאלסטינה ואיזורים בחסותה". המועצה הזאת הוקמה ע"י המועצה העליונה של מצרים בטקס מפואר בירושלים, בהנהגתו של המפקד הגדול הריבוני שלה, הנסיך חוסיין סברי פאשה, בתאריך 3.8.1935. יוסף משה היה יותר מסתם חבר מייסד: הוא קיבל תפקיד בכיר ברשימת נושאי המשרה הראשונה: משנה למפקד גדול ריבוני, שהיה האח הנאור ד"ר יעקוב נאשחה.
ב- 1934 קרה בארץ מקרה רצח שזעזע את הישוב כולו. היה זה רצח חיים ארלוזורוב, אחד המהיגים הבולטים של הישוב. לשפיטת של שני החשודים בפשע הנורא, אברם סטבסקי וצבי רוזנבלט, מונה בית דין שהורכב מארבעה שופטים, אחד יהודי, אחד ערבי ושניים בריטיים. השופט יוסף משה ואלרו היה היהודי בהרכב. בפסק-הדין הוא טען בדעת מיעוט, ששני הנאשמים היו חפים מפשע וכי הואשמו רק על יסוד עדותה של אשת ארלוזורוב. בערעור לפני בית המשפט העליון, חבר השופטים תמך בדעתו של ואלרו וגזר-הדין בוטל. בהמשך הודו ברצח שני ערבים, שהתוודו בפני שותפיהם לתא בכלא.
ואלרו היה גם פעיל במספר רב של מוסדות ציבוריים: הוא היה חבר ואחר-כך נשיא של הקהילה הספרדית בירושלים, והיה פעיל בסניף הא"י של הפדרציה הספרדית העולמית. גם אישתו בתיה הייתה פעילה במוסדות צדקה ורפואה. האח הנאור יוסף משה ואלרו נפטר בירושלים ב-6.7.1945.
יעקב (ג'ק) ואלרו
יעקב היה הבן הבכור של חיים אהרון ואלרו, הוא נולד בירושלים ב- 18.4.1876. כבן בכור הוא קיבל את שמו של סבו. כמובן, המשפחה ציפתה שיירש את ניהול הבנק מאביו. לאחר שסיים את לימודיו הדתיים ובשפות זרות הוא החל לעבוד בבנק, אבל אביו לא היה מרוצה מהתנהגותו הן בתוך הבנק והן בחייו הפרטיים. ערב ערב היה יוצא לבלות עד שעות מאוחרות מאד, והזניח את עבודתו בבנק.
יעקב התאהב באישה נוצרייה והציע לה נישואין. רק אחרי לחצים כבדים ומאמצי שכנוע מכל חברי המשפחה, הוא הבין שהחתונה הזאת בלתי אפשרית. בסופו של דבר, הוא גם סרב לשידוכים שהציע לו אביו, שלקח אותו לרוסיה כדי לפגוש את בתו של יהודי בשם פוליאקוב, שהיה מקורב לאנשי החצר של הצאר. במקום זה, התאהב יעקב ברוסייה נוצרייה ובקושי ויתר עליה. בשובו ארצה בגיל 24 התחתן לבסוף עם בחורה אשכנזית, מנוחה גולדברג מפתח-תקווה, שהייתה בתו של הרב יצחק גולדברג, איש ציבור נודע, ממייסדי התנועה הדתית ציונית "מזרחי".
הזוג הצעיר התיישב בבית שקיבלו במתנה מאביו של יעקב, חיים אהרון, ברחוב יפה, לא רחוק מבית ההורים. ליעקב ומנוחה היו שלוש בנות יפהפיות: שימחה, מלכה ורחל. בבית כולם דיברו עברית, כיוון שמנוחה לא ידעה צרפתית ויעקב לא דיבר יידיש.
יעקב קודש בלשכת מורייה בירושלים ב- 19.5.1913, כלומה בדיוק חודש אחרי ייסוד הלשכה. הייתה זאת תקופה לא קלה, ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה. כתוצאה ממחלת האורמיה (מחלת זהום הדם), יעקב איבד כמעט לגמרי את מאור עיניו. במהלך השנים הוא גם איבד את רוב רכושו והפך אומלל. האח יעקב ואלרו נפטר ב- 1928.
נסים ואלרו
נסים היה הצעיר מבין הבנים של חיים אהרון. הוא נולד ב-8.4.1888 יחד עם אח תאום, דוד, שנפטר ממחלה כאשר היה תינוק בן 15 חודשים בלבד. אמו נפטרה שלושה חודשים אחרי שנולד. הוא למד בבית ספר "אליאנס" בירושלים, ואחר-כך התכוון ללמוד פארמקולוגיה בלוסאן, אבל בלחץ אביו שינה את תוכניתו ולמד מסחר וכלכלה.
בשובו לירושלים, הצליח להתקבל כפקיד בבנק אנגלו-פלסטיין ,שם עבד מעל 20 שנה. כדאי לציין שבזמנו היה מעמד של פקיד בבנק מכובד מאוד. בסיפרם, גלס וקלארק מתארים כך את מצבם בציטטה מספרו של יעקב יהושעה "ירושלים בימים עברו" (ע' 128):
"פקיד בנק בתקופת השילטון העות'מאני נחשב כאחד האנשים החשובים והמכובדים בעיר, וזכה למעמד גבוה בתוך הבנק ומחוצה לו. פקידים, יהודים וגם לא-יהודים, היו מעין קונסולים צעירים ופסעו ב"צעדי נסיכים": הם הלכו בנחת, לבושים למשעי ונעולים בנעליים מבריקות. שעוני זהב היו תלויים מאפודותיהם, והם היו אוחזים במקלות הליכה אלגנטיים".
ב- 1911 התחתן ניסים עם אסתר קוקיה, בתו של סוחר עשיר, בעל רשת נדל"ן שהחזיקה מגרשי קרקעות רבים בירושלים. בנם הבכור, אהרון, נולד ב- 1913. באותה שנה, ב- 24.5.1913, נסים קודש בלשכת מוריה, כלומר חמישה ימים אחרי אחיו יעקב. אין לי מידע על פעילותם של האחים במסדרנו.
מאוחר יותר נסים ואסתר עברו לגור ב"שכונת גנים" החדשה, ברחביה. הבית שלהם ברחוב אלחריזי שימש אחר-כך למגורים, ובהמשך היה גם משרדם של שני נשיאי המדינה: יצחק בן-צבי וזלמן שזר. לאחר מכן היה ביתו של המוסד יד יצחק בן-צבי.
נסים לא שמר מצוות, הוא אהב בעלי חיים, טבע וגננות. הלך לעולמו בשנת 1949.
לסיום אני רוצה לציין מספר עובדות:
א) חשיבותה של הלשכה המאסונית באיחוד הקהילות היהודיות השונות ביישוב: ספרדים, אשכנזים, מזרחים ואירופאים.
ב) למרות ההפרדה בין אשכנזים וספרדים, חתונות של זוגים "מעורבים" לא היו כל-כך נדירות, במיוחד בשכבות חברתיות גבוהות.
ג) ההשפעה הבולטת של המזרח הגדול בצרפת עד מלחמת העולם הראשונה, אז, בעקבות המנדט הבריטי בארץ, בריטניה והשפה האנגלית היוו מקור השראה להתפתחות הבנייה החופשית בארץ.
מקורות:
Davis, Barry, “Banking on the Jews”, Jerusalem Post Magazine, March 1, 2013, pp. 11-13.
Glass, Joseph B. and Kark, Ruth, Sephardi Entrepreneurs in Jerusalem: The Valero Family 1800-1948, Gefen Publishing House, Jerusalem 2007.
Margalit, Hanna, “Some Aspects of the Cultural Landscape of Palestine During the First Half of the Nineteenth Century”, Israel Exploration Journal, Vol. 13, N° 3 (1963), pp. 208-223.
תדהר, דוד, עורך, ספר כיס, לשכה ברקאי מס' 17, תל-אביב, ספטמבר 1945.
[1] http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=5461. Accessed 25.10.2015.