אגדת חירם והסימבוליות של דרגת הרב-בונה

ליאון זלדיס

 

מבוא: ערך הסימבוליות

 

העידן המודרני הנו תקופת היי-טק ומטריאליסם. מרמת החלקיקים האלמנטאריים ועד הגלקסיות שבחלל האין-סופי, המדע חוקר ונכנס בכל פינה קטנטונת של היקום, ומציף אותנו בזרם בלתי-פוםק של מידע, בזמן שהדמיון נדחף הצידה. אם זה המצב, נשאלת השאלה, מדוע מתעקשת הבניה החופשית להעביר את תורתה דרך המדיום של סימבוליות ?

מדוע הטקס עומד ביסוד הלימוד המסוני ? מדוע כדי לעבור מדרגה לדרגה חייבים לעבור אישית בטקס נוסף ?

המדען, הפיזיקאי, הכוסם בן-זמננו, משחק בחלקיקים תת-אטומים לא-נראים לעין, בעולם של מכשירים מורכבים, מחשבי-על ומדידות בדיוק זעיר ביותר. לאומת זאת, המוח האנושי אינו מתפקד לפי החוקים של הלוגיקה המכנית, כי אם על בסיס של מבנים סימבוליים, וכל מחשבה אבסטראקטית הנה סימבולית בטיבעה. השפה בה אנו משתמשים כדי לחשוב ולהעביר מידע היא רק מערכת של סמלים בעלי משמשעות מקובלת על כולנו. המילים אינם שווים לאובייקטים פיזים שניתן למדוד. הן צללים בלבד, כמו בסיפור של מערת אפלטון. והפילוסוף קורזיבסקי כבר הכריז שהמפה אינה השטח, וכן המילה "אש" אינה שורפת והמילה "מים" אינה מרטיבה. 

יתר על כן, מרבית הפעילות המוחית מתרחשת מתחת להכרה, שם כל מילה מתחברת למילים אחרות, לזכרונות, רגשות וציפיות. הפעילות הזאת, שלפעמים עולה להכרתנו דרך חלומות ומיתוסים, מורכבת מסמלים ואנלוגיות ותו לא.

נניח שאני עומר "התיקווה" – כולנו שומעים בראש את הצלילים הראשונים של ההמנון. ואם אני מחזיק ביד את התווים של התקווה ועומר "הנה התקווה" אתם לא תשימו לב לדפים המודפסים, אלא לצלילים שכאילו שומעים בראש. הסמלים, אם כן, הינם מכשירים המאפשרים לנו להפיק משמעות מהמציאות המסופקת על-ידי החושים שלנו.

הסמל הופך למידע ע"י ההשתתפות האישית בטקסים המסוניים. טקס וסמל הם אות מתה על הדף המודפס. הבונים החופשים מכבדים את העבודה, כיוון שעבודה היא חוויה אישית. אנו עובדים עם הידיים והמוח והלב שלנו. הטקס, הריטואל, איננו סתם הצגה תיאטרלית. הטקס יכול להוות מפתח להבנה עמוקה יותר של הטבע האנושית. הטקס מבטא את הנסיון המשותף של דורות רבים של אנשים אשר חיו בזמנים טרום-מדעים,שביטעו את החוויה שלהם באמצעות אגדות וסמלים. כשנגיע לידי הכרה שהבנייה החופשית היא מסדר פילוסופי, רק אז נעריך נכונה את ערך הטקס והסמלים בעבודתנו.

אגדת חירם והסימבוליות בדרגת הרב-בונה

אינני מתכוון לדבר על תולדות הדרגה השלישית, או על מערכת של שלושת הדרגות בכלל, אלא להתמקד במשמעות האגדה החירמית שנמצאת במרכז הטקס ומהווה השלמת תהליך התחילות בבניה החופשית.

אני משתמש במונח "תחילות" במקום "קידושין" כיוון שהוא התרגום הקרוב יותר למונח המקורי בלועזית: INITIATION וגם מבטא את משמעות המילה: התחלה, בריאה, לידה.

אין לנו תאריך מדויק לתחילת השימוש באגדת חירם בטקס הדרגה השלישית, אבל כבר בשנת 1711 – כלומר לפני הקמת הלשכה הגדולה הראשונה – בכתב-היד " טריניטי קולג' " בדאבלין מציינים שלושה סוגים של אחים: שוליה, עמית במקצוע ומייסטר, ולכל אחד היו סודות מישלו.

בשנת 1730,כאשר פריצ'רד הוציא לאור את סיפרו "מייסונרי דאיסקטד" (למעשה, חוברת קטנה בעלת 26 עמודים בלבד), מערכת שלוש הדרגות הייתה כבר מבוססת וכללה את אגדת חירם, כפי שמוכיחה מודעה משנת 1726 למכירת סיפרון בשם "ההיסטוריה השלמה של בן האלמנה שנרצח במכת פטיש".

השם חירם מופיע כבר בימי הביניים בכתבי-היד מסונים, אך באיותים שונים:

Anyone, Aman, Amon, Aymon, Hyman.

לבירור מקור השם, עלינו לפנות לתנ"ך, כמובן. שם ניתקל בבעיה מסויימת ביגלל שקיימים שני אנשים באותו שם ממש: חירם מלך צור וחירם בן האלמנה או חירם אבי. יתר על כן, ייתכן והשם שמופיע בכתבי-היד מתייחס לבעל מקצוע מיומן, לאו דווקא לחירם כי אם לאומן.

הרבה נכתב כדי להסביר את הכינוי "אבי" של חירם. בלועזית משום מה הוסיפו אף סופית וכותבים"אביף" ללא כל הסבר מדוע עשו כך. בכל אופן, המילה אב יכולה לציין יחס של כבוד – יועץ או מזכיר אינטימי - ולא קירבה משפחתית. בספר בראשית פרק מ"ה פסוק 8 יוסף מספר לאחיו "והנה כי השם ישימני לאב לפרעו". כלומר, מלך צור שלח למלך שלמה יועצו המיומן חירם, שהיה מסוגל לקחת על עצמו את ניהול פרוייקט הקמת בית המקדש.  פרטים נוספים להסבר מדוע נבחר חירם לתפקיד המרכזי באגדת הדרגה השלישית מפורטים במאמר שלי "מדוע חירם?" שפורסם לא מזמן בכתב העת של ה-MASONIC SOCIETY בארה"ב (ראה הביבליוגרפיה)..   

האגדה

כולכם בוודאי מכירים את אגדת חירם כפי שהיא מוצגת בטקס העלאה לדרגה שלישית. יש לזכור כי – כמו במרבית המיתוסים – האגדה גדולה מכל נוסח ספציפי שלה. בריטואלים מסויימים נעלמו אלמנטים אחדים של האגדה, ואילו פרטים אחרים הועברו לדרגות גבוהות יותר של הנוסח הסקוטי, בלשכת שלמות.

מילת הזהרה נוספת: כשמנתחים סיפור מיתי, עלינו לא לחפש הגיון או עיקביות. לכל פרט ופרט במיתוס יש משמעות סמבולית. במהלך השנים הסיפור נתעשר, נעשה מורכב יותר וצורפו תוספות שלא תמיד התאימו לסיפור הקודם. לדוגמה, נאמר לנו שעם מותו של חירם סודות הרב בונה נאבדו, אך יחד עם זאת נאמר כי המלך שלמה וחירם מלך צור היו שותפים לאותם סודות.

השעות צוהורי היום (HIGH TWELVE) וחצות (MIDNIGHT) מופיעות בהדגשה בסיפור רצח חירם. לא נהיה מופתעים, אם כן, שאלה הן שעות העבודה בלשכה, לפי הנוסח הסקוטי הקדמון והמקובל. בצהריים השמש נמצאת ישר למעלה ולא יוצרת צללים, יש אור מלא – ENLIGHTENMENT השכלה, ואנחנו, כידוע, נקראים בני האור. חצות, לאומת זאת, מציין סמלית קץ הזמן ותחילת זמן חדש. השעון חוזר לאפס ומתחילים חיים חדשים.

שלושת הרוצחים נדחפו על-ידי אמביציה, קינאה ובורות. בוורסיות השונות של האגדה הם קיבלו שמות שונים; הנה מספר דוגמאות:

אחירם, רומוול,גראבלוט או הובדן

גיבלון, גיבלאס, גיבלוס

ג'ובלס, ג'ובלוס, ג'ובלום

מתוסלא, אמראו, פאנור

סטארקה, סטרקין, אאוסטרפות.

רבוי השמות מעלה סקרנות, אבל תופעה דומה אנו מוצאים באגדות אחרות – לא מסוניות – קשורות לתחילות.

 

המספר חמש

 

העלאת גופת חירם (או ממלא המקום) קשור לחמשת הנקודות של אחווה (Five Points of Fellowship ). המספר חמש בעל משמעות סימבולית מגוונת. ראשית כל, המספר חמש זכה להערכה גדולה בחוגים הפיתגוריים ביוון העתיקה, אשר כינו אותו HYGEIA, כלומר, בריאות. הוא נחשב לחיבור המספר ה"נשי" הראשון, שתיים, עם המספר ה"גברי" הראשון, שלוש. לכן, הוא הצביע על חתונה מיסטית.

אחד, היחידה, לא נחשב למספר כלל וכלל, כי לא חשוב כמה פעמים מכפילים אותו בעצמו, נשאר אותו מספר.

 

חמש קשור לכוכב בעל חמישה קודקודים, ה"פנטגרם" או "פנטאלפא", הכוכב של כוסמים, תמיד קשור לאסוטריקה.אחד מתחונותיו היא שכל קו ישר בכוכב מחולק בקו אחר לשני חלקים בחתך הזהב. ניתן לצייר גוף האדם בתוך הכוכב כאשר ראש, ידיים ורגליים פונים לקודקוד כל אחד. אין לשכח את חמשת ספרי החומש, וחמשת האצבעות ביד. באגדת חירם, חמשת בעלי מקצוע נשלחו לחפש את חירם, שלוש קבוצות של חמישה איש כל אחת. חמש הוא גם המספר החמישי בסידרת פיבונאצ'י (1-1-2-3-5) הקשורה להתפתחות בעלי החיים. לפי פלוטרכוס, השורש של "PANTA" (היקום) הוא "PENTA", כלומר, חמש. בחלל קיימים רק 5 גופים תלת-מימדים פלטוניים: tetrahedron, cube, octahedron, dodecahedron and icosahedroon . איוקליד הוכיח שלא יכולים להיות יותר מחמישה.

 

נשאלת השאלה, מדוע נבחר דווקא המספר חמש לשחק תפקיד חשוב כל כך בדרגה השלישית ? כי הרי, לפי הנוסח הסקוטי, גילו של רב בונה שבע שנים, לא חמש, שהוא גילו של חבר בונה – דרגה שנייה. בטקס של הדרגה השנייה באמת מופיע המספר חמש פעמים רבות. אפילו הפנטגרם, כוכב בעל חמשה קודקודים, שייך לדרגה שנייה ולא לשלישית.

 

ההסבר ההגיוני לסתירה זאת נמצא אולי בעובדה כי לפני המאה ה18, עבדו הלשכות רק בשתי דרגות, וייתכם שהיה להן ריטואל אחד בלבד מחולק לשני חלקים. כאשר הכניסו את הדרגה השלישית לשימוש, לקחו חלקים של הטקס וחילקו אותם בצורה המוכרת לנו, אבל בלי להתחשב בהתאמה מלאה בין הפרטים. עוד רמז למצב שתיארתי כעת הוא שבאנגליה, לפחות, הטקס לקידושי נשיא חדש מתרחש בדרגה השנייה. בסקוטלד יש עוד דבר יוצא דופן: הלשכות בסקוטלנד רשאיות לעבוד את טקס אומן האות, ואם כי רק רב-בונה זכאי לקבל את הדרגה, הטקס מתנהל בדרגה שנייה.

 

המילים החלופיות

 

למרות שאין כל ספק שמקורן של המילים החלופיות הנה השפה העברית, במהלך השנים המילים עוותו במסירה מפה לאוזן. לדעתי, הפרוש הקרוב יותר למקור קשור למוות של חירם, אחת המלים קרובה לעברית "מת הבונה" והשנייה קרובה לעברית "בנה מת" – כאילו פונים לאלמנה. מיבטא סקוטי יכול להבהיר עוד יותר את הסברה שלי. "מת" יכול להפוך ל-"מאת" כמו ב "שחמט" שפרושו בפרסית "השח מת". בספרו, ג'ונס (ראה הביבליוגרפיה) מציין בע' 305 שבמילון נוצרי שפורסם בשנת 1678 קיימות הגדרות למספר מלים עבריות חלופיות, שפירושן, לפי המילון הנ"ל, "להכות למוות הבן שלו" או "להכות למוות את הבנאי" (“the smiting of his son”, “the smiting of the builder”.) , דבר שמתיישב עם ההסבר לעיל.

 

יש לשים לב שניתן לסמל את שתי המלים בשימוש כיום באותיות M ו- B. (על הסינרים של רב-בונה בלשכות שעובדות בנוסח הסקוטי מצויירות האותיות הללו) לא מן הנמנע שלשתי המלים היה מקור אחד.

 

לגבי השאילה מדוע שתי מלים במקום אחת, מה שקרה זה ששתי הלשכות הגדולות באנגליה השתמשו במילה אחת כל אחת, ובאיחוד שתי הלשכות הגדולות ב-1813 לא הגיעו לידי הסכמה כדי לבחור באחת מהן, ולבסוף השאירו שתיהן יחד. הסופר מנדוזה נותן פרטים נוספים על הפרשה במאמרו (ראה הביבליוגרפיה).

 

ההקשר הרחב

 

כעת, הבה נעיף מבט על אגדת חירם בהקשר הרחב של מיתולוגיה ודתות בעולם. מספר אלמנטים באגדה משותפים לפולחנים מיסטיים בהם אליל או גיבור,בן אדם לא רגיל, חווה מוות כדי לקום מחדש לרמה גבוהה יותר של קיום. הנה רשימת אלמנטים מסוג זה:

• האלמנט של חוכמה מיוחדת של הקורבן.

• האלמנט של בגידה

• קבורה וריקבון או ביתור הגופה

• חיפוש אחרי הגופה או הקבר

• העלאת הגופה לזיהוי או לקבורה שנייה

• נקמה וענישת המבצע או מבצעי הרצח

 

קיימת סברה כי מקורו של סיפור חירם נמצא בפולן הקרבת קורבן בייסוד בניין חשוב, על-מנת שהקורבן יישמש כנשמה שומרת על המבנה.

 

מה שברור מעל כל ספק זה שאגדת חירם שייכת למסורת של טקסי תחילות עתיקים המייצגים מוות ותחייה. האנתרופולוגים תיארו טקסים כאלה בכול התרבויות והיסטוריונים מספרים על טקסים חגיגים דומים בעולם העתיק, במצרים, פרס, יוון ורומא. "למות זה להיות מתוחל" כתב סופר פלוטארכוס, כאשר הוא חיבר משחק מילים בין Teleutan ו-Telesthai . אנו יכולים להפוך את האימרה ולומר שלעבור תחילות זה למות על-מנת לקום לתחייה.

 

טקסטים בכתב-היתדות ממסופוטאמיה, מלפני שבעה או שמונת אלפים שנה, כבר מספרים כי האל תמוז, אהובתה של האלה אישטר, נבלע על-ידי מלכות המתים, הארץ ממנה אין חזרה, מעון החושך. האלה אישטר, ידועה בכינוי "אלמנת בן החיים" (עוד אלמנה!) פועלת להחזירו לחיים באמצעות סידרת מבחנים הדרגתיים.

 

בין הפיניקיים המיתוס הזה הפך לזה של אסטרטה ואדוניס. אדוניס היה מאהב של הטבע, כלומר אסטרטה, שבכתה את מותו ולבסוף החזיר אותו לחיים. כל שנה באביב נערכו טקסי קבורה בעיר ביבלוס (עיר בעלת חשיבות בטקס קידושים של נשיא מקודש); נשים בוכות קרעו את בגדיהן ופגעו בשדיים שלהן תוך כדי ריצה מטורפת כאילו מחפשות מישהוא. ארון-מתים ריק מונח בהיכל, מוכן לקבל את הגופה, המיוצגת בפסל מעץ שהוצא ממקום מוסתר. לקראת סוף הסתיו חזרו על הטקס, בהבדל חשוב: בכי וקינות המשיכו שבעה ימים, אך ביום השמיני אבל הפך לשמחה בלתי מרוסנת. האל קם לתחייה ועלה שמיימה.

 

האדוניס של פריגיה נקרא אטיס או פאפאס, הרועה צאן האלוהי, בעלה של סיבלה או מאא, אלת הארץ. לאחר מלחמות הפוניות המיסטריום של סיבלה נלקח לרומא והטקסים שלה בוצעו בהתלהבות גוברת במשך שש מאות שנה. במצרים אנו מוצאים את המיתוס של איסיס ואוסיריס, ידוע היטב כך שאין צורך לתאר אותו.

 

לייוונים היו לא אחת אלא מספר גירסאות של האגדות הללו. אחת, המיסטריום של קאבירס, באיזור סמותראסיה, כללה הצגה דרמטית של סיפור על שלושה אחים: אקסיערםד, אקסיוקרסוס ואקסיוקרסא (Axieros, Axiokersos and Axiokersa), שימו לב לאליטראציה, מקבילה לשמות של רוצחי חירם. לפי הגירסה בדיווחו של פירמיקוס מאטרנוס, שניים מהקבירים רצחו את השלישי וקברו אותו לרגלי הר האולימפוס. הוא הוחזר לחיים על-ידי האל הרמס, אל הסוד. על גבן של מראות אטרוסקיות חרוטות תמונות מהדרמה. באחת רואים את שני האחים אוחזים את אקסיערוס מול שני עמודים בכותרות קורינתיות. במראה אחרת הרמס, מלווה שני סאטירים שעוזרים אותו, מנסה להעלות אל הגופה בעזרת שרביטו המאגי. כמו גם  חירם, הקאבירים היו ממוצא פיניקי.

 

במיסתריון של מיתרא, המועמד לתחילות עבר מוות סימלית. פעם הקיסר הרומי קומודוס, אשר ניהל את הטקס בתפקיד המיסטאגוג – מדריך המתים – מתוך התלהבות יתרה הפך את ההצגה למציאות והרג את המועמד המסכן. למזלנו, אין זכר לתקלה מסוג זה בטקס מסוני !

 

המיסתריון של דיוניסיוס היה פופולרי מאד ברומא וגם במחוזות המזרחיים של הקיסרות. במרכז הטקס הציגו את ביתור דיוניסיוס, אשר מאוחר יותר חובר בחזרה והחייה על-ידי האל זאוס. פולחנים מסוג זה נמשכו במאות השנים גם לאחר התפשטות הנצרות, לפעמים הלבישו על הטקס ליבוש נוצרי. למשל, הסופר המאסוני ד'אלוויאלה (ראה הביבליוגרפיה), בע' 77, מציין טקס שנוהל באי מאלטה במאה ה-16, כפי שמסופר על-ידי סופר ערבי. בזמן החג של יוהן הקדוש, שהתרחש באותו זמן של פריחת שעועית, הכומרים הסתירו פסל של הקדוש מתחת לענפי שעועית פורחים. הקהל התאבל על הקדוש כאילו הוא נפטר. לאחר שלושה ימים חגגו את שובו, גילו את הפסל ולקחו אותו בתהלוכה לכנסייה. לא קשה להבין שהקדוש היה באמת ממלא-מקום של דיוניסיוס.

 

תפקידה של תחילות בחברה האנושית מסכם היטב החוקר הרומני-צרפתי מירסאה אליידה (ע' 220):

 

         "התחילות מופיע בכול קיום אנושי אמיתי משתי סיבות: בצד אחד, בגלל שכל חיים אנושיים אותנטיים כוללים משברים עמוקים, מצוקה, יסורים, אובדן והשבת האני, "מוות ותחייה"; בצד השני, בגלל שלא חשוב עד כמה מלא, ברגעים מסויימים הקיום נראה כהבטחה בלתי מוגשמת". "זה אינו שיפוט מוסרי לגבי העבר, כי אם הרגשה עמומה של החתאת הייעוד, של בגידת ההכי טוב שבתוך עצמו. ברגעים כאלה של משבר כללי, תיקווה אחת בלבד נראת מסוגלת להעניק ישועה: התקווה להיות מסוגל להתחיל את החיים מחדש. כלומר, אנו חולמים על קיום חדש, מחודש, שופע ומשמעותי. הנוסטאלגיה של חידוש תחילותי אשר עולה ספוראדית בליבו של האדם המודרני החילוני, לכן נראת לנו, משמעותית ביותר: בסיכום, זה יכול להיות הביטוי המודרני של הגעגעים האין סופיים של בן האדם למצוא משמעות חיובית למוות, לקבלת המוות כטקס מעבר לרמת קיום גבוהה יותר." "אם ניתן לומר שתחילות היא מיימד מיוחד של קיום אנושי, זה, מעל הכול, הודות לעובדה כי תחילות בלבד מעניקה תפקיד חיובי למוות: להתכונן ללידה חדשה, רוחנית לחלוטין, כניסה לאופן של קיום מוגן מפגמי הזמן".

 

 ביבליוגרפיה מובחרת:

Beresniak, Daniel, La Legende d’Hiram et les Initiations Traditionelles, E. Detrad,

Paris, 1987.

Eliade, Mircea, Birth and Rebirth, Harper & Row, New York 1958.

Goblet D’Alviella, Des Origines du Grade de Maitre dans la Frac-Maçonnerie,

Guy Tredaniel, Paris 1983.

Jones, Bernard E., Freemason’s Guide and Compendium, Harrap, London 1950.

Mendoza, Harry, “The Words of a Master Mason”, Ars Quatuor Coronatorum, vol.

102, 1989, p. 164.

Wells, Daviv, The Penguin Dictionary of Curious and Interesting Numbers,1986

(reprinted 1988).

Zeldis, Leon, “Why Hiram?”, The Journal of the Masonic Society, USA, vol. 17,

Summer 2012.