להבין את אלוהים ואת החיים - א

להבין את אלוהים

ולהבין את החיים

לאון זלדיס

ספר זה מוקדש לנכדיי:

אביב, אורי, אלון, דורינא, הראל, ורוניק, זיו, סתיו, רותם ושי.

להבין את אלוהים

חוסר הצדק בעולם

באיזו תכיפות נדהמת מחוסר הצדק בעולם? יום אחר יום אתה צופה בחדשות, קורא בעיתונים, ורואה כיצד אנשים רשעים חיים חיים ארוכים, נהנים מעוצמתם, גורמים אומללות וסבל לאחרים, וכל זאת ללא עונש.

מבחינה אישית, ייתכן כי חווית טרגדיה: ילד חולה, התמוטטות פתאומית של מצבך הבריאותי, אובדן מקום העבודה כתוצאה ממעביד עריץ, היותך מואשם בדבר בו הינך חף מפשע ללא כל אפשרות להוכיח את חפותך..

כל זאת אינו קורה רק לך, הקורא שורות אלה, אלא לכולם, כל הזמן.

ואז עולה השאלה במוחך, מדוע? מדוע אני? מדוע יכולים לקרות דברים כאלו בעולם שנברא בידי אל חכם ורחום? מדוע אלוהות כל יכולה תרשה לדברים מאין אלו לקרות?

ואז מזדחל פנימה הספק. אולי אלוהים בסופו של דבר אינו רחום, או אולי הוא אינו חזק כפי שדתך טוענת שהוא.

ובימים של מלנכוליה שחורה, אתה אף מסוגל להטיל ספק בקיומו של אלוהים.

גם אני חוויתי סבל אישי, ונאבקתי באותן שאלות המחפשות תשובה. קראתי הרבה ספרים, נועצתי בפילוסופים ממזרח וממערב, בניסיון להבין.

ספר קטן זה הינו תשובה חלקית. אינני טוען שבידי התשובה המלאה, או כזו שתספק כל אחד, אך אני מקווה שהרהוריי ותשובותיי, חלקיות ככל שיהיו, יוכלו לסייע במשהו. אני מקווה שבכוחן להביא מעט שקט ושלווה לקוראיי. אם אוכל לעזור אפילו לקורא אחד יחיד, אתה הקורא כעת את שורות אלה, הרי שמאמציי היו מוצדקים. כדברי חז"ל: כל המציל נפש אחת בישראל כאילו הציל עולם ומלואו.

תוך שמירה על פרופורציות, זו האמונה ששכנה בליבי בעת שכתבתי את הספר הזה.

הטיעון כנגד אלוהים

הדתות המונותיאיסטיות נכשלו. אולי הן התיימרו ליותר מדי. אולי הן הבטיחו יותר מדי. סתירותיהן כל כך ברורות, שהגיע רגע בו האדם המודרני, משוחרר מבורות ופנטזיות רומנטיות, לא יכול היה עוד להמשיך ולטאטא את הפרדוקס מתחת לשטיח. אלוהיי הדתות הממוסדות, אותו אל נדיב, הנוכח בכל מקום, כל יודע, כל יכול, עלה בארובותיהן של המשרפות באושוויץ, דעך במקום בו ילדים מתים על בסיס יומי ממחלות ורעב, נכשל יום אחר יום חדור קליעים, מוכה, אם בידי רובה המתנקש, מחט המכור לסמים או מטענו של המחבל המתאבד.

אם אלוהים הוא טוב ומיטיב, אם הוא מגלם את תמצית ופסגת הטוב והחיובי בבריאה, איך ניתן ליישב זאת עם קיומם של הרוע, החשיכה, הפשע והכאב. הטענה כי אלוהים פועל על פי קריטריון הנשגב מבינתו של האדם וכי מה שאנו מכנים רוע ייתכן ואינו רע באמת, או כי כאב נועד להצילנו מנזק גדול יותר, הינה מעגלית ובשל כך אין בה כדי לפתור את הבעיה. גם אם נניח כי מנקודת מבט מסוימת לא ניתן להבחין בין טוב ורע, נותרת בעינה העובדה כי חוויות הטוב והרע, עונג וכאב, מתקיימת במישור האנושי. אנו חשים זאת בבשרנו, בליבנו; אין זה אלוהים שחש זאת, ולכן, אם אלוהים הינו טוב, האין עליו לשחרר את ברואיו מחוויות כואבות ומשפילות?

יש אנשים, הבה נקרא להם "הסקפטיים", שהגיעו למסקנה כי ישנן שתי אפשרויות: או שאלוהים טוב, ואז עלינו להודות בכך שאינו כל יכול, או שהוא אדיש, מנקודת המבט האנושית, ואז לא נוכל להעמיד פנים שהעולם בסופו של דבר ייעשה צודק וטוב, משום שהדבר נופל מחוץ לקטגוריות השמיימיות. ואם העולם אכן יגיע למצב בו ישרור בו הצדק והטוב, על פי הסקפטיים, תהיה זו תוצאה של מאמצים אנושיים ולא של התערבות אלוהית, היות והאלוהות אינה פועלת בהתאמה לקטגוריות שכאלה.

מנקודת מבטם אם כן, אלוהים כבר לא קיים לכל עניין ודבר. אם הוא קיים, אין זה במישור התפקודי הנוגע לנו. ניתן לומר כי הוא שוכן בפלנטה אחרת, יקום אחר. אין לכך כל השפעה עלינו.

הטיעון למען אלוהים

למרות כל שנכתב בחלק הקודם, איננו יכולים להכחיש את חווית הטוב, הן האנושי והן העל אנושי. אני נמנע בכוונה מהשימוש במילה אלוהי, אך זו החוויה של כל אחד מאיתנו שהטוב מרחיב, מגדיל ומכפיל, בעוד הרע מקטין, מכשיל ומתנגד לאנושיות האדם. זו תגובה יומיומית לאירועי החיים, ואין צורך לפנות לכוחות על אנושיים בכדי לחוש בה.

אם האדם (ובחיבור זה אני משתמש במילה "אדם" כמייצגת את האנושות כולה, גברים ונשים כאחד) מסוגל לחוש אהבה, אהבת אמת כלפי בן/ת זוגו, ילדיו, האין זה הגיוני לחשוב שבורא היקום, שקבע את "חוקי המשחק" (חוקי הטבע) של העולם, שהובילו להתפתחות המין האנושי ואפשרו לאדם לחוש אהבה זו, יבין, אם לא יחלוק, את אותם הרגשות?

הנה הרעיון העומד בבסיס עניין זה: אם נכחיש את קיומו של אלוהים, אותה התנסות יומיומית של החיובי בטוב תיהפך לתרגיל חסר תוחלת ומשמעות. נניח כי הייתה לה משמעות אגוטיסטית מסוימת מנקודת מבטו של הפרט, חוק הזהב וכו'. אך מנקודת המבט הקולקטיבית של כלל האנושות, החיים, העולם, היקום, הכול יהיה כדברי המשורר מחזה שנכתב על ידי שוטה, ולו אין משמעות.

הטעות, לדעתי, טמונה בהמשגה המילולית, הסתרת הרעיונות תחת מעטה הטרמינולוגיה. למה אנו מתכוונים כאשר אנו אומרים אלוהים? האם אנו מסתתרים מאחורי השימוש במילה, בצליל, כדי להימנע מבחינת המשמעות? הבה נשכח לרגע את ההומומורפיזם שהורישו איורים נוצריים, אותו אדם זקן ומכובד לפי מיכאלאנג'לו , בעל הזקן הארוך, שמזריק את ניצוץ החיים אל גופו של אדם וזאת על ידי נגיעה בידו באמצעות אצבעו בלבד. כמובן שלא ניתן להצדיק דמות זו של אלוהים. אך בואו ונרחיק עצמנו ככל הניתן ממקומות מוכרים, ביטויים רטוריים המסווים רעיונות על ידי משמעויות גלויות, גם אם אין להם כאלה. אם אלוהים אינו "אנושי" בצורתו, ואינו "כוח טבע", ואין לו איכות, חיובית כמה שתהיה או שלילית ככל שתהיה, מה נשאר? הרעיון האפלטוני של ה"מזיז הראשון" שמזיז אך אינו מוזז?

במילים אחרות, הייתי אומר כי נשארנו עם "מצב" היקום, "סגנון" הבריאה. לא רק בפרטים כגון השמיים הכחולים (אילו היו השמיים אדומים האין הדבר היה מייצר את אותו הרושם, האין היו אז נכתבות סונטות על הסומק המשקף את אודם השמיים?), או המוזיקה המרגשת אותנו עד דמעות, אלא במבני העולם: איכויותיו, פעולותיו, ויכולתו של האדם להעריך את המכניזם הזה, להרהר בו, ולזכות במבט, חטוף ככל שיהיה, במציאות המטילה את צלליה על קיר מערתנו המנטאלית.

הרהור נוסף במציאות הרוע

חשוב לזכור כי רוע הינו הכרחי. כדי להבין את נחיצותו עלינו להביא בחשבון את הדיכוטומיה שבין רצון חופשי ודטרמיניזם. בעולם דטרמיניסטי הכול קבוע מראש. מרגע הלידה מונח מסלול החיים. אתמודד עם רעיון זה בהמשך, כשאדבר על אסטרולוגיה.

אך בעולם כזה, בלתי אפשרי קיומם של טוב ורע, מעלות וחסרונות. אם מה שאני עושה נקבע מראש, אין ביכולתי לעשות אחרת, ולכן אינני אשם בהתנהגות רעה ואין ערך בהתנהגות הוגנת. האדם הופך לסוג של רובוט, בורג קטן במכניזם העצום של היקום, הממלא את ההוראות שניתנו על ידי כוח חיצוני, בין אם נקרא לו גורל או אחרת.

האם רציונאלית האמונה שאלוהים ברא את היקום כצעצוע מכני, מתח את הקפיץ והותיר אותו להתקדם במסלולו? האם זה עקבי ליצירת סדר מתוך הכאוס? מה ההבדל אם הסדר הינו חסר משמעות בדיוק כפי שהיה הכאוס?

כדי ליצור סדר מתוך הכאוס עליך לבצע שינוי. התפתחות משמעותה שינוי. כדי להיות מסוגלים להתפתח רוחנית עלינו להיות מסוגלים להשתנות, וזה מרמז על רצון חופשי, היכולת להחליט, ההיפך מדטרמיניזם.

אך אם בכוחנו להחליט, אם עומדות בפנינו בחירות, הדבר מרמז כי קיימות אפשרויות שונות, כלומר, אנו יכולים לבחור בין חלופות, חלקן טובות וחלקן רעות. נוכל לדמיין את העולם המושלם אך ורק אם נוכל לדמיין את ההופכי לו, עולמו של הרוע המושלם. במילים אחרות, קיום הרוע הכרחי, שכן בלעדיו הטוב יהיה חסר משמעות.

יש בזה אחריות רבת חשיבות המוטלת עלינו: לבחור בנתיב הנכון, לנהוג בדרך המקרבת אותנו אל הטוב.

רק בתנאי ויש לנו רצון חופשי, יש לנו אפשרויות בחירה, ואנו יכולים לבחור נתיב זה או אחר, לעשות או לא לעשות דבר מה, להאמין או לא להאמין. לנקודה זו יש השלכות מרחיקות לכת, משום שאם איננו מאמינים באלוהים, אנו למעשה מצהירים על אמונתנו ברצון חופשי, ובכך מאשרים את הטיעון בדבר הכרחיות הרוע.

ניסיון לתאר את אלוהים

ישנם הוגים הסוברים כי אדם רציונאלי, שתמונת עולמו מבוססת על עובדות מדעיות, אינו יכול לקבל את קיומה של ישות עליונה, כל יכולה, כל יודעת, המכונה בשם אלוהים.

ראשית, המחשבה האנושית אין בכוחה לתאר או לדמיין את טבעו של אלוהים. לצורך הדגמה, אנו לא מסוגלים לדמיין אינסוף. חשוב לרגע על החלל, הכוכבים, הגלקסיות המתרחבות הלאה והלאה, היכן זה מסתיים? מה נמצא מעבר לסוף? אותו הדבר קורה עם זמן. חזור לעבר; האם קיימת נקודת התחלה? אך אם לא כיצד התחיל הזמן? ומה קרה בטרם התחיל? אלוהים אינו מוגבל על ידי מושגים אלו, הוא קיים מעבר לכל הגדרה (להגדיר פירושו לגדר, לקבוע גבולות). ולכן איננו יכולים להקנות לו אף אפיון או איכות המוכרת לנו מעולמנו החומרי, כגון חוכמה, עוצמה, חמלה, צדק וכו'.

השם עצמו, אלוהים, הינו מטאפורה למשהו בלתי נתפס. בתנ"ך נכתב כי כאשר שאל משה את אלוהים מהו שמו, התשובה הייתה פשוט "אהיה אשר אהיה". כלומר, אלוהים הוא כפי שהוא, אין לו שם, הגדרה. היהודים כידוע מתייחסים להשגחה כ"השם"- אנו לא יודעים מהו השם.

קריאה למשהו בשם מגבילה אותו באופן מסוים, כובלת אותו. עמים פרימיטיביים מאמינים כי למידת שמו של מישהו משמעותה שליטה בו. השם קשור לנשמת האדם. לכן הם מסתירים את שמם, או משתמשים בשם בדוי, קוד, לא שמם ה"אמיתי", שנותר סוד כמוס. שבטים מסוימים עורכים טקסי חניכה. במהלך החניכה הנחנך מקבל שם חדש, בו עליו להשתמש בדיסקרטיות.

אם כך יהיה זה יומרני להלביש את האלוהות הקיימת במישור נפרד מהעולם הפיזי, מישור אותו אין ביכולתנו לתפוס או אפילו לדמיין, באיכויות כאלה ואחרות. ניסיונות אלו להאניש את אלוהים רובם ככולם נועדו לכישלון, חוסר עקביות וסתירות. איך אל צדק יכול להרשות חוסר צדק בעולמו? איך יכול אל רחום וכל יכול לאפשר את כל אותם מעשים נוראיים להם אנו עדים יום אחר יום, רצח ילדים, מות ייסורים של חפים מפשע, ניצחון הרוע בכל מקום?

כל אלה הן התוצאות של ייחוס מאפיינים אנושיים לאלוהים, כאשר עלינו להבין כי הוא פועל באופן שאין ביכולתנו להבין, שאינו קשור למושגים שלנו כגון צדק, רחמים ועוד.

האם זו סיבה לייאוש? האם עלינו להרים ידיים ולהחליט כי מאחר ואיננו יכולים להבין את ההיגיון שבעולם נפעל למען טובתנו האישית הבלעדית ולעזאזל ההשלכות? כמובן שלא!

הבה נבחן כמה רעיונות אותם נחקור בהמשך בפירוט. העובדה שבעולם שורר סדר ולא כאוס מציינת תכלית, גורל אולטימטיבי. העובדה שהאבולוציה הביאה ליצירת המין האנושי, שפיתחנו שפה והוענקה לנו היכולת לחשוב על אלוהים, לחוש באהבתו ובאהבתנו אליו, מנחמת אותנו ומראה כי איננו צעצוע בידי גורל פזיז. לכל דבר שקורה ישנה מטרה, גם אם אין בכוחנו לתפוס אותה בנקודה זו בזמן. ייתכן כי לעולם לא נצליח, אך היא בהחלט קיימת.

אנו לא חייבים לעמוד בפסגת הר האוורסט כדי לדעת שהוא גבוה, שמפסגתו נוכל לראות ביום בהיר למרחקים. ההר מתקיים גם אם לעולם לא נעמוד עליו.

החוש האלוהי

איך ניתן להסביר לעיוור מלידה את ההבדל שבין צבע לצבע, או חשוב מכך, את הרגש האופף אדם הסוקר נוף עוצר נשימה, או יצירת מופת אומנותית? איך ניתן לתאר לאדם חירש כיצד אתה מרגיש בהאזינך לקנטטה של באך, לסימפוניה של בטהובן, לשיר הערש שאמך נהגה לשיר לך?

בכדי להעריך אומנות עליך להיות מצויד בחוש הראיה. בכדי להבין מהי מוזיקה ומהי התחושה שהיא מעוררת עליך לשמוע.

מהו החוש בגופנו שיאפשר לנו לחוש באלוהים?

אם הדברים שתיארתי לעיל אינם ניתנים לתיאור, קל וחומר שבלתי אפשרי עבורנו להביע את טבעו, תכונותיו או כוונותיו של אלוהים. חסרה לנו השפה לבטא את הבל יתואר. אין לנו החושים שיסייעו לתפוס את השמיימי.

זו הסיבה בגינה מיסטיקנים נאלצים לעשות שימוש במיני מטאפורות, משלים ואשליות לשם העברת חוויותיהם. הם מספרים על אור האינסוף, או שהם מקנים לו תכונות אנושיות כרחמים, כעס, חמלה; תכונות שאנו יכולים להבין, כוח, ידע, זמן. ואנו אומרים: אלוהים הוא כל יכול; אלוהים הוא כל יודע, אלוהים הוא נצחי, כאשר בפועל אלוהים נמצא מחוץ לזמן, או אף הזמן אינו רלוונטי בהתייחס לאלוהים. מרחב אינו רלוונטי בהתייחס לאלוהים. סך כל האיכויות הפיזיות או המוסריות שאנו יכולים לתפוס אינן מציאותיות בספירה בה אלוהים מתקיים.

המקובלים אימצו את מטאפורת הספירות, הנביעות, האספקטים או הכלים של אלוהים. בכדי שהיקום יוכל להתקיים, הבלתי מוגבל חייב להפוך למוגבל, מכווץ, לפחות בחלקו; הנצחי חייב להפוך לזמני, וכל התכונות שהדעת האנושית יכולה לתפוס חייבות להיווצר, בנפרד מהאינסוף העצום.

מאחר ואנו חיים במסגרת מגבלות המרחב והזמן, מוחנו לא מסוגל להימתח אל מעבר למציאות זו, בדיוק כפי שהעבדים במערתו של אפלטון לא יכלו לראות את העולם האמיתי שבחוץ, וראו רק צללים. ובכל זאת, מקיום הצללים הם יכלו להסיק על קיומם של דברים אחרים. כמוהם גם אנו יכולים להסיק מיקום הזמן- מרחב שלנו כי חייב להיות דבר מה אחר, רחב אלפי מונים, הרבה מעבר לארבעת המימדים שלנו, בלתי ניתן לדמיון ונצחי.

המקלט

יש שתוהים איך ניתן להאמין באל בלתי נראה, אלוהים שאינו ממשי או חומרי, ללא פנים, ללא דמות, שפעולותיו או חוסר פעולותיו הינן בלתי נתפסות עבור בן האנוש? איך נוכל להכיר את אלוהים?

אתה יושב בחדר, קורא שורות אלה. הבט סביב, מה אתה רואה? כל העצמים החומריים המקיפים אותך, בוודאי; הרהיטים, התמונות, הספרים, אולי פרח, אולי תצלומים. אתה רואה אותם, אך האם אתה מודע לאופן בו אתה רואה אותם? ישנו דבר מה המאפשר לך לראותם, ובכל זאת אינך יכול לראותו.

זהו האור.

ללא האור, הנכנס מבעד לחלון, או נובע ממנורה, לא היית יכול לראות דבר. אך האור עצמו בלתי נראה. בכוחך רק לראות את תוצאות פגיעתו בחומר, בין אם זהו עמוד בספר או גרגר אבק באוויר.

האוויר המקיף אותך מלא חיים. אתה, כמובן, יודע לגבי חמצן וחנקן, ומגוון הגזים הנדירים הנמצאים בכמויות מזעריות באטמוספרה. כאשר אתה מריח משהו אתה יודע כי חלקיקים מסוימים ממקור הריח הגיעו לנחיריך.

אך ישנו משהו אחר. הדלק רדיו. הקול הבוקע ממנו לא מגיע היישר ממקורו. גלי הקול המקוריים הומרו לויבראציות מכאניות, ואז לדחפים אלקטרוניים, ואז גלים אלקטרוניים שאז עברו את התהליך ההפוך עד הפיכתם בחזרה לגלי קול, והגעתם מהרמקול לאוזניך, שם הם תורגמו לתנודות מכאניות באוזניך שלבסוף מתורגמות לדחף עצבי אל המוח.

הנקודה היא שהאוויר, שנראה על פניו ריק, מלא בפועל בגלי רדיו, אותות טלוויזיה, שיחות סלולאריות, קרינה מגנטית, ואפילו נויטרונים וגלים מגנטיים מן החלל החיצון.

כל כך הרבה כוחות ממלאים את האטמוספרה, ובכל זאת אתה נותר בלתי מודע אליהם, משום שחסר לך המקלט המתאים- הרדיו, מכשיר הטלוויזיה, הטלפון או המגנומטר.

אך איזה מקלט יש לנו בכדי להיות מודעים לאלוהים?

לא עינינו, אוזנינו, עורנו, אפנו, לשוננו. כפי שכל אלו חסרי תועלת לקליטת רדיו, הם אינם מאפשרים לנו לקלוט את אלוהים.

כיצד אנו קולטים את אלוהים? מצא את התשובה בעמוד הבא.

לקלוט את אלוהים

כפי שנוכחנו, חושינו הפיזיים חסרי תועלת ליצירת קשר עם אלוהים, לו אין צורה, משקל, ריח וטעם. "קולו" נשמע ישירות במוחנו, מבלי לעבור דרך האוזניים.

נראה כי אנו חסרי יכולת לקלוט את אלוהים.

אך רגע. מלבד חושינו הפיזיים, האין לנו חושים נוספים?

האין אנו מספרים על חוש הצדק, חוש ההוגנות, או הכבוד?

אנו יודעים, מבלי צורך בהוכחה, כי פגיעה באדם אחר הינה רעה. אם היא נעשית בכוונה, היא רשעית. זהו החוש האתי; יש לנו יכולת להבחין בין טוב ורע.

האין לנו חוש יופי המאפשר לנו להעריך נופים מרהיבים, אוושתו הרכה של מפל מים, ריחו המשכר של פרח, רעננות האוויר בכפר?

האם מוזיקה נקלטת רק על ידי האוזניים, או שיש לנו חוש נוסף במוחנו המבחין בין רעש ומוזיקה?

אם כן, ישנם הרבה חושים נוספים במוחנו: חוש האמון, חוש לסכנה, חוש החופש, חוש השמחה, חוש העליזות (הציפה) וכו', עשרות, אולי מאות חושים.

וניחנו בתחושות. אנו חשים חום וקור בעורנו. אנו חשים אור וחושך בעינינו, ואנו חשים את אוושת הרוח בעצים באוזנינו. אנו מרגישים שמחים או עצובים, מלאי אנרגיה או מדוכדכים, והעולם משתנה בהתאם למצבנו.

כאשר אנו מהרהרים בעולם המופלא בו אנו חיים, אנו מבינים כי ישנם כה הרבה דברים יפים להתבונן בהם, כה הרבה מוזיקה לרומם את הלב, כה הרבה הזדמנויות ואפשרויות ליצור, ליהנות, לצחוק.

ואנו חשים יראת כבוד למסתריי הבלתי מוגדר.

אינני עיוור לצד האחר, צידו האפל של העולם, הסבל, הרעב, האלימות, השנאה, החולי והמוות.

אין אור ללא צל, אך עלינו לגמול בליבנו לא לשקוע בצד האפל. עלינו במקום זה להתמקד במה שביכולתנו לעשות בכדי לפזר מעט אור ולהפיג מעט מן הצללים.

עלינו לתת לאהבה לגדול בליבנו. כך אנו קולטים את אלוהים.

אור וחושך

אור וחושך אינם הפכים. אם אנו מכבים את האור יש חושך. אך מה קורה כאשר מכבים את החושך? חושך אינו קיים. בואו נדמיין חדרון ובו נר יחיד הדולק במרכזו. כעת בואו נדמיין את החדר גדל, מתרחב, הופך לגדול הרבה יותר. האם האור קטן? לא, הגברת החשכה אינה משפיעה על האור. החושך בפני עצמו אינו מתקיים; הוא אינו אלא היעדר האור.

כך הדבר עם טוב ורע. רע הינו היעדרו של הטוב. על ידי הגדלת הטוב, או האהבה, אנו גורמים לרע להיעלם.

בכדי לחסום את גלי הרדאר של כוחות אויבים מטוסים משתמשים במספר אמצעים, כגון פליטת רצועות מתכת הנקראות מוץ. הן מפריעות להשתקפות המטוס, ומפעיל הרדאר אינו יכול לראותו כראוי.

באותו אופן הרוע מפריע לחושנו הטוב. חושך מוסרי הוא האשם, והפתרון הוא להדליק את האור, אור האהבה.

במספר חיבורים אלכימיים שלוש הסגולות הראשיות הן אמונה, תקווה ואהבה, לא צדקה. דרך אהבה ובתוספת אמונה, יש לנו תקווה.

באותו אופן בו נר דולק אחד מפיג את החשיכה בחלל רחב סביבו, מחשבה חיובית אחת תדיר אלף מחשבות רעות.

מעשה אחד מתוך אהבה יסיר את הרוע, ונוכל לזכות בהצצה אל הבלתי מוגדר.

אהבה

לאהבה משמעויות רבות. אהבת אם, אהבה לשותף שחולק את אושרך וצערך, אהבתנו לילדינו, אהבת הבן לאימו, אך מעבר לתא המשפחתי, קיימת אהבת ספרים, מוזיקה, או טבע. אתה יכול לחוש אהבה לפרח כאל אדם, כאל מולדתך.

אהבה היא התחושה הזו, של רצון לאחוז, להחזיק בין זרועותיך, להגן, לתמוך, התשוקה להיות יחד, או לחזור אל הבית הישן, השכונה בה גדלנו.

"איך כדאי שאוהב אותך? תן לי לספור את הדרכים" כתב המשורר. לאהבה צורות רבות כאוהבים. משוררים, עמוסי רגישות, כתבו אינספור שירי הלל לאהבה, תהילתה וסבלותיה.

אהבה נבגדת. אין פגיעה עזה כבגידה.

לאהבה אין גבולות; יתרה מכך, ככל שהיא מתפשטת היא מוכפלת, ומתחזקת.

וישנה אהבת האלוהים, תחושת הכרת התודה על שהעניק לנו את החיים הללו, התקווה להיות מסוגלים להבין מעט טוב יותר מדוע אנו כאן, מדוע נברא היקום, מדוע קיים הזמן ומדוע החיים חייבים להסתיים במוות.

הבה נמצא את מחשבותינו על אהבה. היהודי הדתי מודה לאלוהים בכל פעם שהוא מתעורר, נכנס בדלת, אוכל. לאורכו ולרוחבו של היום הוא מברך את אלוהים וחש בטוח תחת הגנתו.

אנו, לא משנה מהי אמונתנו הדתית, אם בכלל, עדיין בטוחים כי האהבה מקרבת אותנו לאותה מציאות בלתי נראית, בלתי חומרית ועם זאת בלתי נמנעת מיום ליום, ומכפור החורף לחמימות הקיץ.

אהבה מפזרת את צללי החיים.

להבין את אלוהים

היה מי ששאל האם אלוהים, בהיותו כל יכול, יכול לברוא יצור חכם ממנו.

שאלה כזו הינה משחק מילים, תוך ניצול של דלות השפה. דומה הדבר לפרדוקס הישן, מה קורה כאשר כוח בלתי ניתן לעצירה פוגש בסלע שאין להזיזו,

לשאול האם אלוהים יכול ליצור יצור חכם ממנו משמעה לחשוב במונחים אנושיים, לא אלוהיים. זוהי מחשבה כמו בתפילת יום הכיפורים, אלוהים האומן, הפסל, מעצב ומפסל, אך זוהי מחשבה על אלוהים כיצור אנושי, חזק בהרבה, חכם יותר, אך אנושי בסופו של דבר. אלוהים אינו אנושי, קיים במישור מחוץ לזמן ולמרחב, היכן שמושגים כדוגמת חכם, חזק וכו' הם חסרי משמעות כמו זמן ומרחב, כל אלו הם תכונות התקפות אך ורק במישור הזמן והמרחב שלנו.

אותו העיקרון נכון בשאלות כגון מדוע שאל רחום יאפשר לרוע להתקיים? מהי תכלית סבלו של האדם העמל ללא קץ, חולה, מת? מדוע אלוהים אינו מתערב ויוצר עולם של אושר טהור, בלי כל הסבל הזה?

עלינו לזכור כי לחיינו יש משמעות, יש להם תכלית. לא באו אל העולם הזה כבובות על חוט, תלויות על חוטי הגורל. באנו למלא משימה אותה איננו יודעים, אך אנו בטוחים בקיומה, משום שכל דבר קיים מסיבה מסוימת, לשם ייעוד אולטימטיבי כלשהו.

על פי התנ"ך אלוהים ברא את האדם בצלמו. למילה "צלם" יש אותו השורש כבמילה "צל". אנו רק צילו של אלוהים, או השתקפותו, חסרי חשיבות. חשבו על היחס שבין אדם לצילו, האם הם חולקים אותן התכונות? היחס בין האדם ואלוהים דומה ליחס בין הצל והאדם. כאשר נחדל לייחס תכונות אנושיות לאלוהים, נתחיל לצעוד בנתיב להבנתו.

בריאה

ציינתי כי על מנת לתפוס דבר מה נחוץ לנו חוש. כפי שכדי להיות מודעים לגלי הרדיו מקיפים אותנו כל רגע דרוש לנו מקלט, מכשיר שביכולתו "לחוש" ולתרגם גלים אלו למשהו שביכולתנו לתפוס.

כדי להבחין בצבעים דרוש לנו חוש הראייה. בכדי לתפוס קול או מוזיקה אנו זקוקים לחוש השמיעה. מהו החוש שיכול לאפשר לנו לתפוס את אלוהים?

אין לנו חוש כזה. או שמא יש? האם התשובה היא אהבה?

אלוהים ברא את העולם, את היקום, באקט של אהבה. כפי שצייר אוהב את עבודתו, תמונותיו, ומשורר אוהב את שיריו, כל יוצר אוהב את יצירתו. אלוהים הוא הפרדיגמה לבורא: במסורת הבנייה החופשית אלוהים הוא הארכיטקט הגדול של היקום. לא רק הבונים החופשיים, אלא גם היוונים כינו אותו Theo Pantocrator, כלומר, אלוהים הארכיטקט הגדול.

באמצעות האהבה אנו מתקרבים לאלוהים, אנו מחקים אותו. על ידי חוויית אהבה אנו יכולים לזכות ברמז לטבעו של אלוהים. אך אהבה אינה סטטית; פאסיבית, עלינו להביע אותה במעשים, ביצירה.

זהו חוש נוסף המצוי בנו: חוש היצירתיות. בעזרת עבודה, פיזית או מנטאלית, יצירה, בניית משהו מתוך כלום, או הוצאת סדר מתוך הכאוס, אנו מחקים את אלוהים וכך ניגשים להבנה של מהותו. הפסל לא יוצר את השיש, הוא מעצב אותו. מיכאלאנג'לו נהג לומר כי עבודתו מורכבת אך ורק מהסרת החומר המיותר בכדי לחשוף את הפסל שהיה חבוי בתוך גוש השיש.

הצורף לא יוצר את הזהב; הוא מתיך, שואב, מערבב ומרקע אותו בכדי ליצור תכשיט נהדר, טבעת או שרשרת. הוא עושה זאת באהבה, משום שהוא אוהב את מלאכתו, את אומנותו.

אהבה ועבודה, יצירה, הן הדרכים להתקרב אל אלוהים.

מן הכאוס אל הסדר

כדי להבין כיצד אלוהים ברא את היקום אשתמש במטאפורה. דמיינו את היקום לפני הבריאה, שרוי בכאוס, חוסר סדר, חוסר חוקים, ללא זמן וללא מרחב, כלום. כעת חשבו על תוויה של סימפוניה. העמודים המודפסים הינם רק נקודות ופסים של דיו שחורה על גבי חמישה קווים ישרים; עבור מי שאינו יודע לקרוא תווים אין להם משמעות, הם רק אסופת סימנים. כעת, חשבו על מנצח המביט בדפי התווים. בראשו הוא שומע את כל הכלים, ההרמוניות, המקצבים, הדממות, התקדמות המלודיה, צלצול הפעמונים. כל זה קיים בראשו, לא על דפי הנייר.

כעת, חשבו על אלוהים כעל האורובורוס, הנחש המיתי הנושך את זנבו, מסתובב אל תוך עצמו ונסוג, זז לאחור כדי ליצור מרחב, ואז הוא חושב את היקום, על חוקיו, זמן, מרחב, חיים, אבולוציה. כל זאת קיים בראשו של אלוהים.

ואז, באקט של רצון, מה שהתקיים רק בראשו הופך לאנרגיה, אור, חומר (אנרגיה קרושה), חוקים פיזיקאליים, סדר. סדר מתוך הכאוס.

היקום נברא ולבסוף מופיע האדם.

יצרנות

אין דבר המספק יוצר יותר מליצור דבר מה, בין אם זו יצירת אומנות, כלי, סוודר סרוג או שיר. עבודה יצירתית יכולה להיות אינטלקטואלית- כתיבה, המצאה, הגות בשאלות פילוסופיות- או שהיא יכולה לערב פעולה פיזית, בנייה, ציור, גינון, בישול, תפירה, עבודה בנגרייה. הרשימה כמעט אינסופית. הנקודה היא, שאתה עובד להפקת דבר מה שלא התקיים קודם לכן.

רישום מספרים בספר חשבונות אינו יצירה. צפייה בטלוויזיה אינה יצירה. קריאה בעיתון אינה יצירה. משחק קלפים אינו יצירה. תוכל לחוש סיפוק במשחק ברידג', בהבסת הזוג השני, אך לא הפקת דבר. אינני טוען כי ברידג' הוא רע, הוא פשוט לא מספיק.

כאשר אתה יוצר משהו, אתה נוהג כאלוהים. כך אומר מעצב תעשייתי, כך הוא חש כשהוא עומד מול גיליון הנייר הריק שלפניו, הממתין לקו שישורטט.

אינך יכול לכתוב שירה? כתוב מכתבים, או יומן, או את זיכרונות הילדות שלך שישרתו את נכדיך כקשר אל עברם, כדי שידעו מהיכן באו ויבינו טוב יותר מי הם.

זה לעולם לא מאוחר מדי. חברה טובה שלי הפכה לאלמנה כמה שנים לאחר היציאה לגמלאות. היא החלה לצייר, והיא עושה זאת היטב, יש לה כישרון שרק עכשיו מלבלב.

כל אחד יכול ליצור משהו, ואקט היצירה הוא נכס מצטבר. צור משהו חדש בכל יום, כתוב, צייר, אפה; חפש דברים שמעולם לא ניסית בעבר.

זכור, אהבת אלוהים מתבטאת ביצירה, ובהיותך יצרני אתה מבטא את אהבתך לאלוהים.

על עשיית ניסים

מישהו כתב כי כאשר אנשים מבקשים מאלוהים לעשות נס, הם מבקשים בעצם שהסכום של שתיים ועוד שתיים יהיה גדול מארבע. באופן טבעי, אין הדבר אפשרי.

אך מהו בעצם נס?

בפשטות: עובדה שלא ניתן להסבירה באמצעות הידע הנוכחי. זוהי התשובה: הידע הנוכחי שלנו. עבור האנשים הפרימיטיביים ליקוי החמה היה בגדר נס. הגאות השנתית של נהר הנילוס הייתה נס נוסף. הטבע היה מלא ניסים, אירועים שלא היה בכוחם להסביר.

כיום, הידע שלנו על הטבע גדל לאין שיעור. אנו כבר לא מחשיבים תופעות טבע כניסים. עדיין, קורים דברים שאנו לא יכולים להסביר. חולה הסרטן שמבריא בפתאומיות וגידולו הממאיר נעלם. זה דבר שמתרחש והרפואה העכשווית לא יכולה להסביר. מי שמאמין בניסים יקרא לזה נס.

העובדה היא שאלוהים הוא בטבע; כל שקורה אינו מנוגד לחוקי הטבע. הניסים הינם אירועים טבעיים, אך כאלה שאין בכוחנו להסביר במסגרת הידע העכשווי שלנו.

ישנו היבט נוסף אותו יש לחקור. בואו נחשוב על אדם אשר ביודעו דבר או שניים לגבי פילוסופיה אוריינטלית היה חותר בלהיטות לרכוש מיומנויות שישכנעו גם את הסקפטיים שבחבורה בשליטת הרוח על החומר, כגון ריחוף, הליכה על גחלים, יכולת ניבוי או ריפוי באמצעות כוחות רוחניים.

אך על מנת להשיג יכולות כאלו על האדם לרכוש סט כלים מנטאליים שבתהליך רכישתם משתנות דרך מחשבתו ואישיותו, כך שאם הוא מסוגל לבסוף לבצע "ניסים" שכאלה, לא יהיה לו כל עניין והוא לא ימצא כל סיבה ברת תוקף להדגים אותם בפומבי.

מנגד, בהחלט אפשרי כי אפילו אם יוכל לבצע אותם, הוא ימנע מכך משום שביצועם עלול לסכל את התפתחותו העתידית. בנוסף, היכולת לבצע מעשים כאלה הינה כנראה תוצר לוואי של התפתחות יכולותיו של האינדיבידואל, על התקדמותו הרוחנית, וכנראה, מנקודת המבט המוגבהת ממנה עליו להתבונן כדי שיתפתחו תוצרי לוואי כאלה, מאפיינים נרכשים אלו אינם נעימים ויש להימנע מהם ככל הניתן.

השיטה המדעית והאמונה באלוהים

ראשית, המחשבה האנושית אין בכוחה לתאר או לדמיין את טבעו של אלוהים. מאחר והוא מעבר להגדרה, לא ניתן להצדיק רציונאלית כל ניסיון לייחס לו תכונות או מאפיינים הידועים בעולם החומרי (כגון אינטליגנציה, עוצמה, חמלה, צדק וכו').

קריאה בשם היא בבחינת קביעת גבולות. עצם מסוים הוא זה ושום דבר אחר. לכן לאלוהים אין שם. אלוהים, Dios, God, הם רק צלילים, סמלים למציאות ללא שם הקיימת מעבר לתפיסתנו.

האם זו סיבה לייאוש? האם עלינו להרים ידיים ולהחליט כי מאחר ואיננו יכולים להבין את ההיגיון שבעולם נפעל למען טובתנו האישית הבלעדית ולעזאזל ההשלכות? במילים אחרות- לנטוש את המוסר.

כמובן שלא. אנו יודעים כי היקום נברא בתכלית; אנו חלק מעיצוב מלכותי. מחזה, במילותיו של שייקספיר, נכתב לא פעם בידי שוטה, אך על פי תוכנית שאיננו יודעים, אך שעליה בפירוש להתקיים, שהרי ביקום שורר סדר. סדר משמעו עיצוב שמשמעו תכלית, מטרה.

אמון

הגענו לסיומו של מאמר זה של התקרבות לאלוהים, ניסיון זה לתפוס את הבלתי ניתן להגדרה, לכימות, אך קיים באופן בלתי ניתן לערעור וקשור אלינו, אליי, אליך, קורא יקר, אל כל אחד מהיצורים המאכלסים את עולמנו ועולמות אחרים שאולי מתקיימים במבחר העצום של החלל האינסופי.

כתבתי "בלתי ניתן לערעור" תוך מודעות מלאה שיהיו שיטענו שאמונה זו הינה אקט של אמון, כמו בדתות, כשאמון עלול להיות מנוגד ללוגיקה, לחוויותינו את העולם הפיזי וחוקי הטבע.

אך הקרבה לאלוהים שהצגתי אינה אמונה עיוורת, למעשה היא מבוססת על חוקי הלוגיקה. התנגדות נוספת יכולה לקום: אם אלוהים הינו בלתי ניתן להגדרה ובלתי מוסבר, הוא בוודאי אינו מוגבל על ידי חוקי הלוגיקה האנושית.

אך הלוגיקה האנושית היא בדיוק היחידה שידנו משגת, ואם במסגרת הרציונאליות שלנו אנו יכולים להגיע למסקנה סבירה, כפי שתיארתי לעיל, הדבר מספק לנו יסוד לסמוך על טענות אלו.

האמון שלנו, אם כן, אינו עיוור, אלא אמון סביר, ומצוידים באמון זה נמשיך הלאה בדרכנו לגשת לאלוהים.