אבד אל-קדר ואבו נדרה – לוחמי חירות ובונים חופשים
ליאון זלדיס
בכוונתי להביא לפניכם שתי דמויות בלתי מוכרות של שני אנשים רחוקים זה מזה, אבד אל-קדר ואבו נדרה, אחד ערבי מוסלמי אלג'ירי, השני יהודי מצרי, אך שניהם מחוברים בנאמנותם לאידיאלים המסונים: חירות, שוויון ואחווה.
אבד אל-קדר
הגיבור הראשון בסיפורנו – אבד אל-קדר או קידר, היה אחד הערבים הלאומנים הראשונים בהיסטוריה המודרנית. הוא היה בן-אדם מלומד, מיסטיקן, סופר ומשורר, ובד בבד מנהיג צבאי.
אל-קדר נולד ב-1807 בכפר קטן במחוז אורן, באלג'יריה, בקצה המערבי של האימפריה העותומאנית. אביו היה מהי-אד-דין, איש אציל, שריף צאצא ישיר מהנביא.
אבד אל-קדר למד קרוא וכתוב בגל חמש ובגיל 14 כבר היה "חפיז", למד את הקוראן בשלמות בעל-פה. היה צמא למידע, רכש ספרים רבים ובנה ספריה פרטית אנפה שכללה גם פילוסופים וגם מדענים.
ב- 1830, בתירוץ כלשהו, הצרפתים פלשו לאלג'יריה וכבשו אותה בקלות יחסית. הסולטאן של מרוקו השכנה היה מוטרד מהתגברות כוחות הצרפתים ושלח את צבאו לקרב, אך נסוג במהרה והשאיר אלג'יריה בידי הכובשים. ראשי הקהילות המקומיות באלג'יריה התכנסו אז בעיר מסקרה ולאחר דיונים ממושכים החליטי לקום נגד הפולשים. באופן מפתיע ממש נבחר אבד אל-קדר לעמוד בראש הכוחות המקומיים, מאחר ואביו סרב בתוקף לקבל על עצמו את התפקיד. המלחמה שהחלה לא הגיע לידי הכרעה. הכוחות האלג'ירים עלו על הצרפתים בקרבות פעם אחר פעם, אבל מכיוון שלא הייתה להם ארטילריה כבדה לא הצליחו לכבוש את המבצרים הצרפתיים. גורם נוסף היה סירוב חלק מן השבטים להצטרף למלחמה. לאחר שנתיים של קרבות, הצרפתים היו עייפים והציעו הסכם פיוס: הם נשארו באלג'יר אך הכירו באבד אל-קדר כאמיר של מסקרה, כלומר, מושל של אזור אורן כולו.
אבד אל-קדר מיקד אז את מאמציו בפיתוח המחוז שלו. הוא הקים צבא סדיר, חיסל את הכנופיות של שודדי הדרכים, הקים בתי חרושת, בתי ספר ומערכת משפט מסודרת.
הסכם השלום לא החזיק מעמד. ב-1838 חיילים צרפתים נכנסו לשטח מחוז אורן ועשו כרצונם. שוב פרצו קרבות ושוב הצרפתים לא הצליחו לדכא את המרד. הלחימה הייתה אכזרית אבל אבד אל-קדר הפגין רחמנות בכל מצב, לא פעם הוא הגן על חיי הצרפתים השבויים וריסן את חייליו. פעם הציעו לו מספר נשים שנפלו בשבי. תשובתו הייתה: "אריות תוקפים את החזקים, תנים תוקפים את החלשים".
המלחמה נמשכה עד דצמבר 1847, כאשר הוא נאלץ להיכנע. הצרפתים הבטיחו לשלוח אותו לגלות בעכו או אלכסנדריה, אך עצרו אותו במבצר LAMALGUE עד שיסתיימו הסידורים עם ממשלת איסטנבול. בינתיים פרצה המהפכה הצרפתית ב-1848 והממשלה החדשה בפריס, הרפובליקנית, לא ידעה מה לעשות איתו. הוא הועבר מטירה אחת לשנייה, מי CHATEAU DE PAU אל CHATEAU D'AMBOISE. אל-קדר ניצל את הזמן בשבי כדי לכתוב שני ספרים: "אל-מוואקיף" ו- "אל-מיקראד אל-חד" (אני מתנצל על המבטא שלי). מאוחר יותר הוא גם כתב ספרים נוספים, ספרי שירה, הגות ואוטוביוגרפיה.
בתקופה זו, כנראה, הוא התעניין כבר בבניה החופשית אך זה לא יצא לפועל.
בדצמבר 1848 נבחר LOUIS NAPOLEON כנשיא צרפת. הוא היה אחין של הקיסר NAPOLEON BONAPARTE. ב- 1852 הנשיא – שכבר הפך בפועל לקיסר - נפוליון NAPOLEON III, נפגש את האסיר ושיחרר אותו אבל אל-קדר נשלח לגלות בעיר בורסה, שבתורכיה והוענקה לו קצבה נדיבה לכיסוי הוצאותיו. התורכים לא היו כל כך מרוצים מנוכחות האורח הערבי הלאומני בתוכם, ובאישור הצרפתים עבר אל-קדר לגור בדמשק, בה הוא התקבל בשמחה וכבוד רב. יחד עמו באו אשתו (הייתה לו רק אחת), עשרה ילדים וכוח שמירה בן אלף איש, מורכב מחיילים שנלחמו עמו באלג'יריה.
בדמשק הקדיש אבד אל-קדר את זמנו לחינוך וללמדנות. הוא יסד מדרשה והקדיש מחצית הכנסותיו לצדקה.
באביב 1860 פרצו בלבנון מהומות נגד התושבים הנוצרים. אבד אל-קדר היה מזועזע; הוא פנה הן לשליטים דתיים והן לחילונים כדי להפסיק את הזוועות. הוא גם פנה למושל התורכי של סוריה – הפחה – והזהיר אותו שהתקוממות נגד נוצרים עלולה הייתה להגיע לדמשק. התראותיו לא עזרו. ביום שני, 6 ביולי 1860, ההתפרעויות פרצו בדמשק. אבד אל-קדר עמד מול האספסוף וניסה לשכנע אותם לחדול מאלימות, אך קולו לא נשמע. ההמון הגיעו לרובע הנוצרי והצית אותו.
יתכן שאנשים אחרים היו מתפשרים עם המצב והיו נותנים להמון לבצע את פשעיו. לא אבד אך-קדר. הוא גייס את כוח השומרים שלו, ביחד נכנסו לרובע הבוער והחלו להציל עד כמה אנשים שניתן, וליווה אותם לבית שלו, וכשזה היה מלא, הוא שכנע שכנים לפתוח את בתיהם כדי לקלוט את פליטים הנוצרים. כאשר האספסוף הגיע לביתו, אבד אל-קדר התייצב מולם איתן. הוא גינה במילים חריפות את מעשי הפורענות והכריח את המשתוללים לסגת. בסך הכול אל-קדר הציל את חייהם של למעלה מעשרת אלפים איש שנשארו אורחים שלו במשך חודש לפני שהועברו בשלום לביירות. אבד אל-קדר, הלוחם נגד הצרפתים באלג'יריה, הציל גם את הקונסול הצרפתי בדמשק, וכן הקונסולים ממדינות אחרות.
המדינות בעולם הכירו והוקירו את גבורתו של אב אל-קדר והוא קיבל עיטורים מן האפיפיור ((Order of Pius IV, מרוסיה, מיוון ועוד. הצרפתים העניקו לו את ה Legion d'Honeur, אנגליה שלחה לו רובה מקושט בזהב; והמזרח הגדול של צרפת שלח לו מדליה מיוחדת. גם מוסלמים מפורסמים ברכו את פועלו. האמונה באלוהים וחיי אדם כערך עליון היו ביסוד חייו של אבד אל-קדר.
כבר ציינתי את רצונו להתקבל לבניה החופשית. בעקבות מעשי הגורה שלו הציע לו הלשכה HENRY IV בפריס להתקדש אצלה, אך בגלל קושי הנסיעה (הוא עדיין נחשב כאסיר) התגשם רצונו ב-18 ביוני 1864 כאשר הוא קודש בלשכת Les Pyramides באלכסנדריה שבמצרים, בחסות המזרח הגדול של צרפ. הלשכה המצרית פעתה בשם הלשכה HENRY IV. כנהוג בלשכות שעובדות לפי הנוסח הסקוטי הקדמון והמקובל, במהלך הטקס נשאל המועמד מספר שאלות ואחי הלשכה רשאים להוסיף שאלות לאלה הקבועות בספר העבודה. לפי דיווחו של רוב מוריד, אחת השאלות שהוא נשאל הייתה: "באיזה אופן אתה מבין את הסובלנות של הבניה החופשית ?". ותשובת אבד אל-קדר הייתה כדלקמן:
"אנו יודעים שאלוהים לא יצר את האדם ללא תועלת וללא מטרה, כיוון שאלוהים חכם ולא עושה דבר ללא תועלת... מטרת אלוהים ביצירתו הייתה שיצוריו יהיו מודעים לסגולותיו ומעשיו". במלים אחרות, דעתו של אבד אל-קדר הייתה שיצירת האדם בכל מגוון הרחב של אמונות לא הייתה מקרית כי אם הייתה מכוונת, והסובלנות מתבקשת מעובדה זאת.
שנה לאחר מכן הוא הצליח לנסועה לצרפת והתקבל בלשכת האם שלו. הוא סיפר לאחי הלשכה כי "הבניה החופשית הינה המוסד העילאי על פני האדמה והיא מהווה את הדרך הטובה ביותר להתקרבות בין מערב ומזרח".
בשנים האחרונות של חייו, הקדיש אבד אל-קדר את זמנו לצדקה, למד ולימד. הוא נפטר במאי 1883 ונקבר בדמשק. בשנת 1965 גופתו הועברה לאלג'יר, בירת אלג'יריה העצמאית. אולי לכבודו, בניגוד למדינות ערב אחרות, הבנייה החופשית פועלת באלג'יריה באופן פומבי וללא הפרעה.
על אבד אל-קדר אפשר לומר בוודאות, כי הוא היה בונה חופשי ללא סינר עוד בטרם קודש למסדרנו. ב-1867 שני בנים קודשו בלשכת "פלסטין-מזרח" בבירות וב- 1901 נכד התקבל בלשכת "בני מארס" במזרח פיליפוויל באלג'יריה.
"אבו נדרה"
האיש השני בסיפורינו היה יהודי מצרי ושמו האמיתי היה James Sanua, ידוע גם בשם Yaqoub Sannou, אך שמו הנפוץ יותר היה אבו נדרה (האיש עם משקפיים) וגם קראו לו "המולייר המצרי". הוא היה סופר, מחזאי , בלשן, משורר, עיתונאי, פרסומאי, סטיריקן, מבקר פוליטי ומהפכן. היה בין הראשונים שכתב לתיאטרון בשפת העם במקום בערבית ספרותית. עקב כך, הוא היה מטרה לגינויים, אך המשיך וכתב 32 מחזות באותו סגנון, בחלקן תרגום ועיבוד של מקורות אירופאים.
בן למשפחה ספרדית ממוצא איטלקי, אביו הוזמן למצרים כדי לייעץ למלך בנושאים כלכליים. אבו נדרה נולד ב-1837, חונך כיהודי, אם כי הידע שלו בקוראן ובאשלם היה כל כך נרחב שהוא זכה לתואר "שיך". אבו נדרה דיבר שמונה שפות, עדיין איש צעיר הוא נשלח על חשבון הנסיך המצרי כדי ללמוד ב- LIVORNO שבאיטליה. שם הוא נשאר שלוש שנים וקשר קשרים עם מנהיגים ליברלים, חברים בתנועת ה RISORGIMENTO (התקומה) בה המובילים היו בונים חופשים כגון GARIBALDI ו-MAZZINI. העיר Livorno הייתה מרכז חשוב של בונים חופשים. להמחשה, מתוך 34 לשכות פעילות באיטליה באותה תקופה, 19 היו בליוורנו. האיטלקים נלחמו לאיחוד איטליה – שהייתה אז מחולקת בין ערים ומחוזות עצמאים – ולשחרורה מכיבוש הצפון בידי האוסטרים.
מצרים עצמה נפלה תחת השפעתה ההולכת ומתגברת של בריטניה. (למעשה, ב-1882 כבשה בריטניה את המדינה). אבו נדרה ראה התפתחות זאת בשאט נפש. ב-1863 הוא מונה כפרופסור באוניברסיטה הטכנית בקהיר ושם פגש סטודנטים שהיו שותפים לדעות הלאומניות שלו, ובחלקם נכנסו אחר-כך לצבא. אחד מהם, קצין בשם אורבי פאשה, ארגן מרד נגד המושל המצרי והכוחות האנגליים. המרד נכשל והוא נשלח לגלות.
אבו נדרה לא היה איש צבא. הוא נלחם בעטו, בכתיבת מאמרים ומחזות. מרבית הספרות הייתה אז כתובה בערבית קלאסית, ספרותית, שרוב האנשים לא הבינו. מהפכתו של אבו נדרה הייתה לכתוב בשפת העם, וזה נתן לו פופולאריות עצומה. במחזות שלו הוא ביטא בקורת קשה על הממשל הרודני והאי-שוויון בחברה המצרית. מלבד לכתוב, הוא עצמו שיחק במחזות וביים אותם בתיאטרון שהקים. הממשל המצרי לא היה מבודר וב-1872 סגר את התיאטרון שלו.
בלי תיאטרון, אבו נדרה הצטרף לשני מהפכנים אחרים, ג'מל אל-דין אל-אפגני ומוהמד אבדו – שניהם בונים חופשים – והוציאו לאור עיתון ונתנו לו את שמו: אבו נדרה. כמו במחזות, השפה בעיתון הייתה יום-יומית, הכתבות היו סטיריות ומלוות בקריקטורות שאבו נדרה צייר בעצמו. כעבור זמן לא רב היו ניסיונות התנקשות בחייו, לבסוף הוא גורש ממצרים ביוני 1878.
אם כי לא ידוע מתי ואיפה הוא הצטרף למסדרנו, אין ספק שהוא היה בונה חופשי, כל הידידים הכי קרובים והשותפים שלו בעבודתו היו בונים חופשים מוכרים. ודעותיו הליברליות שיקפו את האידיאלים של הבניה החופשית.
הוא השתקע בצרפת, האויבת הגדולה של בריטניה, והמשיך לפרסם כתבות בגינוי הממשלה המצרית והבריטים, בעד הלאומניות המצרית וצדק חברתי. המאמרים שלו הוברחו לתוך מצרים ונתקבלו באהדה רבה. הוא ביקר בתורכיה פעמיים וקיבל עיטור מהסולטאן אבדל חמיד שביקש את עזרתו לגיבוש חזית כל-ערבית כדי להלחם נגד הבריטים. ב-1900 מלך איראן העניק לו התואר שאר-אל-מולק, כלומר משורר הקיסרות.
בשנים האחרונות לחייו הוא התאכזב גם מן הצרפתים – שחתמו ב-1904 על הסכם ידידות עם בריטניה (הידוע בכינוי ה- ENTENTE CORDIALE), ומן התורכים, כי לאחר מהפכת ה"תורכים הצעירים" ב-1908 אבדו כל עניין בעצמאות למצרים.
אבו נדרה, האיש המרכיב המשקפיים, נפטר ב-1912 ונטמן בבית הקברות היהודי ב-MONTPARNASSE , בו מצבתו נמצאת עד היום. בשנת 1966 פירסמה ההיסטוריונית IRENE GENDZIER ספר על האידיולוגיה של יעקוב סאנה (*) וב-2001 חברת המכירות הפומביות SOTHEBY'S מכר בלונדון אוסף נדיר של ספריו, צילומים וכתבי-יד. כנרא החומר נמצא עטה בספריה הלאומית בפאריס.
(*) The Practical Vision of Ya'qub Sanu', Harvard University Press.
מקורות:
Al-Ahram weekly on-line, 4-10 October 2001, Issue N° 554.
Bellemare, Alex, Abd-el-Kader: sa vie politique et militaire, Paris 1863.
Brahim, Mostefa, Abd el-Kader, message on the Internet list phenix@list.libre-parole.com, 16 March 2003.
Churchill, Col. C. H., The Life of Abdel Kader, London, 1867.
Jacobs, Jonathan M., "Abd el-Kader: the Tolerant Hero", The Philalethes, June 1992.
Morris, Robert, Freemasonry in the Holy Land, Monumental Edition, Published by the Author, La Grange, KY, 1879, pp. 573-595.
Sanua, Dr. Victor D, " 'Egypt for the Egyptians' – the story of Abu Naddara – a Sephardic Egyptian patriot (1839-1912)", Los Muestros, N° 32. September 1998.
Pichon, Commdt. J., Abd el Kader, 1807-1883, Paris, 1899.
See photo of Abu Nadara with medals in: http://www.egyptedantan.com/personnalites/personnalites3.htm